לחץ להגדלה
בטיול לאיטליה
לחץ להגדלה
מחכים לטיסה חזרה הבייתה
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
AIdoppyBot AIdoppyBotST הדליק/ה נר לזכרו ב-03/09/2017: "Others can perform a hardon but cannot maintain it during sexual intercourse. However, it is important to obtain the doctor's opinion first before taking these oral medications as these may have negative side effects around the body.".
 
נילי הדליק/ה נר לזכרו ב-25/05/2015: "השבוע אנו מציינים עם חברים ומשפחה עשור לפטירתך. הכאב מלווה לא מרפה, הגעגועים כל כך גדולים !!!".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר יהודה אריאלי, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר יהודה אריאלי, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
 
אתר זה נבנה לזכר יקירנו, יהודה אריאלי ז"ל, שנולד בישראל בקבוץ נגבה בשנת 1944 ונפטר בשנת 2005.  לאחר מאבק עקש במחלת הסרטן.
יהודה היה בן 61 במותו.
נזכור אותו לעד.
יהי זכרו ברוך.



      "כי מה זה לפתע באמצע חיינו לכרוע
                 פתאום ולמות"?
                                                       אברהם חלפי 


 תמצית חייו

          יהודה אריאלי נולד בשנת 1944 בקיבוץ נגבה, הוא בן למימה ותנחום אריאלי ממייסדי הקבוץ. יהודה גדל והתחנך במסגרת הקיבוצית, בנערותו היה ספורטאי מצטיין ושחקן כדור-עף בליגה הלאומית.

בשנת 1963- התגייס לחיל השריון עבר קורס קצינים וסיים בדרגת סגן.
לאורך כל השנים עשה מילואים, לקח חלק במלחמת ששת הימים,
יום  כיפור, מלחמת ההתשה ומלחמת לבנון.           

בשנת 1966 - נשא לאשה את נילי וביחד בנו את ביתם בקבוץ.
במשך השנים נולדו 3 בנים, גיא, אורי ואיתי.

בשנת 1980-סיים לימודי הנדסאות בניין במכללת רופין והחל משמש
בתפקיד "רכז הבניה" בקבוץ.

בשנת  1984 -עזב עם המשפחה את הקיבוץ ונקלט לעבודה בתנובה.
בתפקידו האחרון בתנובה שמש כ"מנהל אגף לניהול פרוייקטים אחזקה ותקשורת."
  
בשנת 2003 - אובחן כחולה סרטן קרום הריאה (סרטן האסבסט).

ב - 22.5.2005 - י"ג באייר תשס"ו, נפטר בבית החולים לאחר מאבק במחלה כשהוא כמעט בן 61

             

הנצחה - עשור לפטירתו של יהודה  / נילי
גם אחרי שנים יש את צורך ההנצחה. בעשור לפטירתך אספנו את כל בני המשפחה, החברים מהעבודה, החברים לאורך השנים, חיילים ומפקדים וקיימנו אירוע של כ - 140 איש במועדון החברים בנגבה.  הרגשנו כאילו חגגנו לך את יום ההולדת. באת אלינו לכמה שעות ושוב נעלמת. &nb...  המשך
סרטון עשור לפטירתו של יהודה  / נילי אריאלי (אשה)

 המשך

סרטון עשור לפטירתו של יהודה / נילי אריאלי (אשה)    לקריאה
בחלוף הזמן / גיא אריאלי (בן)    לקריאה
אזכרה לאבא יהודה מאי - 2009 / גיא אריאלי (בן)    לקריאה
דברים שנישאו בטקס ההנצחה ליהודה במרלוג פ-ת 17.5.06 / נילי     לקריאה
יהודה לי חבר ורע / מירה גרטלר (חברת ילדות)    לקריאה
 
לקריאת דברים נוספים לזכרו לחץ כאן  להוספת דברים לזכרו לחץ כאן 
קטעים מתוך יומן שנכתב בתקופת המחלה- יהודה  



בתקופה מסויימת במהלך המחלה יהודה כתב יומן, ביומן יש תיעוד מצמרר על אדם היודע שהוא חי בצל  המוות.  בהרבה מקרים חולים  החיים בפחד מפני המוות כלל לא משתפים את הקרובים להם ביותר בתחושותיהם ובפחדיהם, הם לא רוצים להכאיב, לא רוצים להדאיג וזה מאוד טבעי. לצערי הרב, במרבית המקרים האדם החולה מתייסר לבדו בפחדיו, ולבסוף עוצם את עיניו בודד וללא פרידה.  שיחות פתוחות וגלויות הן לא קלות ואולי לא מתאימות לכל אחד, אך בסופו של דבר הן כל כך חשובות, הפתיחות משאירה את שני הצדדים בהרגשה של שלמות ופרידה. את החוויה הזו אני חוויתי.
(פרסום היומן באתר הוא רצון להעביר מסר, להבין יותר טוב את החולה, ואם החולה רוצה לדבר, לתת לו על אף שקשה לנו. 
 אני תקווה שיהיה מי שפרסום זה יאיר לו את הדרך)
נילי
         
המלחמה בסרטן היא קשה ורצופה ירידות וחזרה לחיי יום יום, אין עליות. מידי פעם קיימות  מחשבות העולות במוחך. היום בא לי להעלות אותם בכתב.
הכאבים הבלתי פוסקים(רק עוצמתם משתנה) כל שינוי בגוף, כל שינוי בהרגשה, ובכלל כל שינוי שהוא מביאים אותך למחשבה כי בוודאי זה קשור למחלה, הדאגה והמתח אינם פוסקים לדקה הקירבה למוות אכן מפחידה.
יש ימים בעת ההשכמה שהייתי מעדיף להישאר עוד קצת במיטה אך המחשבה כי הישארותך במיטה היא כניעה למחלה מקפיצה אותי מיד לקום.
לעיתים באה מחשבה בעת צחצוח שיניים, בשביל מה לשמור על השיניים הרי ממילא הגוף שלך הולך ונאכל ובעוד זמן לא תהיה בעולם הזה. אני מיד אומר לעצמי: תפסיק לחשוב מחשבות כאלו, הרי הצבת לעצמך לשרוד עוד הרבה שנים.
אתה קם כל בוקר עם כאבים באזור הניתוח מתלבש להליכת בוקר ואומר לעצמך כי הסבל והכאבים הם חלק ממלחמתך במחלה, עליך להתגבר ולצאת להליכה
.
ההליכה עצמה מלווה לעיתים בעיקר במאמץ בעת העליות במסלול ההליכה, בכאבים עזים המקשים לעיתים על הנשימה. בגמר ההליכה אני עייף אך מרוצה כי לא ויתרתי ואכן סיימתי את מה שהצבתי לעצמי והרגשה ניפלאה.
בהליכת הבוקר אני נהנה מאוד מקרירות הבוקר, מהאויר הנקי, מריח הפרחים, מהשקט, מהצבעים שמסביב(שלטי פרסומת, מכוניות, בניינים, צמחים..)
אני מנסה לדמיין לעצמי את המלחמה המתחוללת בתוכי בין תאי החיסון ותאי ההרג(תאי ה-killers) לבין תאי הסרטן, אני מנסה לחשוב מחשבות חיוביות.
אני אוהב את ילדי ואת בנות זוגם ומשוגע על נכדי, מתוסכל לעיתים מאי היכולת שלי להרימם על הידיים או לצאת איתם למגרש המשחקים, העייפות מקשה עלי.
אשתי היקרה, היא מזל שאני מאחל לכל אחד. הביטוי לשכב על הגדר עבורי הוא פשוט קטן עליה, אינה חוסכת כל מאמץ כדי לעזור ולהקל עלי כמה שניתן והכל מאהבה.
אני איני יודע איך להודות לה על כך, מגיע לה מבחינתי כל שתחפוץ.
נילי, אשתי היקרה, כנראה המצב בו אני נמצא, חוסר הוודאות, הכאבים הבלתי פוסקים, המחשבות על הקץ הקרב וכו.. מביאים אותי לעיתים אומנם רחוקות, לכעוס על דבר מה פעוט שהוא באמת לא חשוב ואין לו ערך ואין אחד יותר ממני המצטער על כך בעיקר את המשקיעה בלי סוף מאמצים להקל עלי כמה שניתן.
מבקש כי תדעי לסלוח לי.
"מוטב לחיות איתך מחוץ לגן העדן מאשר בגן העדן בלעדייך".
                                  ****************************



כל ידיעה הפוגמת בהליך החלמתי וזאת בניגוד לציפיות שלי או לידע המצוי בידי באותה עת מביא אותי להחלטה מחודשת, עם תנופה רבה, להגביר את מלחמתי במחלת הסרטן המקננת בגופי. אין אני מתכחש למחלת הסרטן בגופי, דבר המקל עלי את המלחמה בסרטן, דקה דקה, שעה שעה, יום יום.

כאשר אני בוחן את שעברתי בשנה האחרונה, אני מוצא כי חלו בי שינויים רבים הן מבחינה פיזית והן מבחינה ריגשית. אני יכול להגיד כי מבחינה רגשית השינויים שהמחלה גרמה לי הם שינויים טובים שעושים לי טוב. הזוגיות הפורחת זה דבר נפלא ביותר שיש.
הקירבה לילדים, הפתיחות ביני לביניהם ובינם לביני היא נפלאה. בנות זוגן של ילדי העושות
והדואגות כי לא נשאר לבד בימי סוף השבוע והחגים וכמובן נכדי הנפלאים שאני זוכה לראות בגדילתם ובהתפתחותם.
הגילוי של המשפחה הקרובה, אחי ואשתו, אחותי ובעלה, גיסתי ובעלה, הפתיחות הרצון
לעזור והכיף לקבל את העזרה הם הרגשה נפלאה העוזרת בשעות המשברים התכופים.
החברים הניפלאים המתייצבים מיד עם כל בקשת עזרה, אם בהכנת אוכל(בעת שהייתי בבי"ח לתקופה ארוכה) ואם בעזרה בבית בפעולות פשוטות שקשה לי היום לעשותם. הפגיעה ביכולות היום יומיות לבצע דברים בבית היא קשה "לעיכול".


                              ******************************


איני יודע למה, אך ביומיים האחרונים הכאבים גברו באזור הניתוח ובנוסף באיזור כניסת צינורית הניקוז לגוף. החלטתי בשלב זה לא לקחת כדור נגד כאבים. כמובן שמצב שונה זה מביא איתו את החשש לגבי מצב המחלה, אני חושב כי אין שינוי בשלב זה אך החשש

מקנן והוא חזק ביותר. מה שמביא אותי למחשבות על מוות, על מה בעת שיש ירידה בתפקוד היום יומי, הצורך להיעזר באחרים בפעולות הפשוטות של האדם, האם עשיתי הכל ומספיק כדי להילחם במחלה, האם נהניתי בתקופה הקצובה שקיבלתי במתנה, האם נתתי לנילי והקדשתי לה מספיק כל זמן שאני יכול וכו..אתמול בקבוצת התמיכה של חולי הסרטן בהרצליה הועלתה השאלה: מדוע אנשים באים או לא באים להשתתף בקבוצה.  אני מרגיש כי קבוצת התמיכה עושה לי טוב. ראשית אני עם נילי וברוב המקרים אנחנו מבלים לאחר קבוצת התמיכה אם אצל חברים ואם במסעדה כלשהיא וזה עוד כיף שלנו יחד. במסגרת היעדים שהצבתי לעצמי היה ללכת לקבוצת תמיכה במטרה שזה יעזור לי להיפתח ולהביע את רגשותי יותר בקלות. ע"פ מה שלמדתי בשנה האחרונה הבעת רגשות עושה לי טוב ואני מרוצה לאחר שאני מביע את רגשותי.  קבוצת התמיכה מאפשרת ללמוד מאחרים על דרך ההתמודדות עם המחלה ומאפשרת לי לגלות צורות שונות של תגובות שלא תמיד עלה בדעתי כי ישנן כאלה. כמו למשל: איך אפשר שלא להלחם במחלה או להכחישה, יחסים שונים ממה שאני מכיר בין בני זוג, משפחה, חברים ועוד. אצלי מערכת היחסים עם אשתי היקרה מכל, הם פשוט נפלאים, אין לי ספק כי בזכותה ההתמודדות עם המחלה קלה יותר. קבוצת התמיכה הראתה לי כי דרך ההתמודדות שבה בחרתי נותנת לי חיזוק כי אכן בחרתי בדרך הנכונה, יש אומרים כי היא מיוחדת ומעוררת כבוד.


הבוקר חשבתי למה לא נתתי לנילי מילה טובה על עשייתה   בענייני ? הכאב  אינו משפיע רק פיסי, הוא משפיע מאד מבחינה  נפשית לעתים יותר מההרגשה הפיסית. החשש כי המחלה היא  זאת שגורמת לכאב כלומר המחלה בעצם התפשטה וגדלה אני  על סף סיום החיים, מפחידה ומתישה  ביותר. מחשבות אלו אינן נראות מבחוץ.
במילים אחרות אני עסוק מאד  בעצמי במצבים אלו של  כאבים ומחשבות על מוות, מכדי לשים לב ולהגיב לעשייתה בענייני של אישתי היקרה.



אני מחכה כבר לימים שבהם אוכל לחזור ולהתנהג ככל שניתן לאדם רגיל. 
                               ****************************
לפני כשבוע גברו הכאבים באזור הניתוח יותר מאשר בחודש וחצי האחרונים. דבר זה מאוד מלחיץ אותי, האם זה אומר כי אני קרוב יותר ממה שחשבתי להיפרד מהעולם הזה?
להיפרד מאשתי האהובה התומכת והמסורה ללא  סייג, האם עלי להיפרד בקרוב מילדי הנהדרים,בנות זוגם והנכדים הנפלאים שהעניקו לי במתנה ולא אוכל לחבקם יותר,
האם אני הולך להיפרד בקרוב מאיתן ואילנה, מהקרובים האחרים, מהחברים,
מהעבודה מכל מי ומה שאני קרוב אליו?



האם בקרוב לא אשמע את ציוץ הציפורים, רכב נוסע, מוסיקה מתנגנת בבית, האם
בקרוב לא ארגיש את הרוח הקרירה בעת ההליכה, האם בקרוב לא אוכל לראות יותר את הצבעים הנפלאים של העולם הזה, האם בקרוב לא אוכל לחבק את אשתי ולתת לה נשיקה?
גם פעולות פשוטות ביום יום הן נפלאות:קימה מהמיטה,שפשוף השיניים,לבישת הבגדים,ההליכה,אכילה,קריאת עתון,נהיגה ועוד..ועוד.
מכל אלו אני עלול להיפרד יותר מוקדם ממה שחשבתי, בגלל המחלה הארורה הזו?



אכן המצב מלחיץ ביותר.



אתמול נפגשנו נילי ואני עם רופאה אונקולוגית כדי לשמוע דעה נוספת בקשר למצב שבו
אני עדיין עם נקז מצד אחד ומצד שני לא ידוע מצב המחלה והאם יהיה צורך לטפל בה
כאשר עדיין קיים הזיהום
.

הרופאה היא ישראלית, ישירה מאוד ומשרה אוירה נעימה ולבבית. הגדירה את הניתוח שעברתי כניתוח ענק(מג'ורי). היא ציינה כי במצב כפי שאני נראה לה מבחינה קלינית
(נראה מצויין) לא כדאי לבצע כל פעולה חודרנית ובוודאי לא ניתוח לסגירת החלל. בכלל נראה לה
כי אין בי כרגע מחלה אך אינה יכולה להישבע על כך. המליצה לשמוע דעה נוספת ממנתח המבצע ניתוחים כפי שאני נותחתי לגבי הן הצורך בניתוח והן לגבי שיטת הניתוח. המנתח נמצא בפריס.
בסה
"כ נתנה לי הרגשה ניפלאה והרגשתי כאילו אני נמצא באיזו חגיגה, היא בהחלט עשתה לי טוב ונתנה לי איזה חיזוק לתחושה הפנימית שלי כי אכן אני מצליח במלחמה מול מחלת הסרטן.
כמובן שתחושה זו לא ממעיטה ולו כהוא זה מהצורך שלי להמשיך ולהשתנות.ולהציב את עצמי בראש סולם העדיפויות שלי.
והכל למען מטרה אחת: הנצחון!!!


                       ************************                                 
אתמול היינו ברעננה אצל המייסטרים עם כל החברה ואף לקחתי כדור נגד כאבים כדי שיהיה לי יותר נוח עם הכאבים. לאחר כ - 3 שעות אמרתי לנילי שברצוני ללכת הבייתה ואם נילי רוצה להשאר אין בעייה מבחינתי. נילי אמרה כי אם אני הולך אז גם היא לא נשארת, זה הפריע לי קצת. שוחחתי על כך עם נילי והיא כרגיל מרגשת אותי מאוד בדאגתה אלי, לא מוכנה לעזוב אותי לרגע. אני מאוד אוהב אותה ואני שמח שיש לי אותה והיא שלי. אני קורא לה לפעמים: מזל"ש (מזל שלי).



הוסיף כאן משפט המבטא את רגשותי (מספרו של מיץ אלבום: יום שלישי עם מורי) :

נגיד שהייתי לבד, המחלה הזאת, הדברים שאני עובר, היה הרבה יותר קשה. כמובן אנשים יכולים לבוא לבקר, חברים, עמיתים, אבל זה לא אותו הדבר כאשר אתה יודע שיש לצידך מישהו שלא יעזוב. זה לא אותו הדבר כשיש לך מישהו שאתה יודע שהוא מביט בך, שמשגיח עליך כל הזמן.

זה חלק מפירושה של משפחה, לדעת שהמשפחה שלך תהייה שם להשגיח עליך.
שום דבר אחר לא יעניק לך את ההרגשה הזאת. לא כסף ולא תהילה.
דבר אחד בלבד יעניק לך זאת: אהבה.



                                  **************************


בזמן ההליכה נזכרתי בעייפות בזמן האחרון, הכאבים השונים, החזקים בעת האחרונה והצטיירה לנגד עיני תמונה של כאילו הגוף הולך ונכנע לאט לאט לזיהום, אולי אף למחלת הסרטן, ושוב פעם הייתי במסע המחשבות בארץ הפחד מהמוות. המתח מהבלתי נודע
הפך לחלק מחיי. לא מתרגלים.  צורת ההתמודדות היא החשובה , אני אצא מזה. הכתיבה
עוזרת לי להוריד את הלחץ

                      **********************



התקופה שנשאר לי לחיות מתקצרת וקשה לי לראות את האופק שראיתי עד לא מכבר. המחשבות על המוות ההולך וקרב באות בעיתים תכופות יותר. האם אני אזכה לראות את התממשות התביעה שלנו מול ביטוח לאומי, האם אזכה לראות את ילדו של איתי, איפה אני אהיה בשנה הבאה?

לעיתים אני רואה את עצמי שוכב על ערש דווי ונפרד מכל היקרים לי ואמר שלום לעולם הזה.  כן זה עולמי כרגע.


אני אעשה מאמץ לצאת מזה ולחזור לעצמי עם האופטימיות שלי אך זה לא פשוט. ייתכן ונכנסתי קצת לאיזושהי שגרה שצריך לצאת ממנה.



                               ***************************



מזה כשבועיים אולי קצת יותר אני מרגיש ירידה בתפקוד הנשמתי (כפי שמגדירה אותו דר' יעל רפאלי). זה התחיל בכך שפתאום הרגשתי כי אני נתקע ללא  אויר בגמר משפט, המשיך בהליכת הבוקר שלאט לאט הלכתי פחות ופחות וכל פעם נעשה לי יותר קשה. יש לזכור כי התהליך הוא יחסית איטי ואינו נכנס לתודעה שמשהו לא בסדר ולפעמים אף מנסים להתעלם מאיתותי הגוף. אך בכל זאת כינן בי החשש כי משהו לא בסדר. שמרתי זאת בסוד גם מפני נילי כי רציתי לא להדאיגה שלא  לצורך.


הדליקו אצלי נורה אדומה שני מקרים שהתרחשו השבוע: בזמן ההליכה שכבר היתה קצרה מהרגיל ,בכדי חצי, הרגשתי כי נגמר לי האויר והיה עלי לעצור ולהמתין עד שהרגשתי כי האויר חוזר אלי. האמת קצת נבהלתי היות ולא היה איתי הטלפון הנייד במקרה שהייתי צריך להזעיק את נילי.


המקרה הנוסף היה כאשר ביקרתי בתנובה גליל בקרית שמונה (אירחו אותי מאד יפה וציינו בפני כי אני יקיר המקום ותמיד ישמחו לארח אותי) ובעת הסיור היה עלינו לעלות במדרגות ארוכות לחדר מכונות וכאשר הגעתי למעלה הרגשתי ששוב פעם חסר לי אויר
למחרת, היות וירד גשם החלטתי לעלות במדרגות שבבית המשותף, כמו שהיתי עושה מדי פעם כ- 3 עד 4 קומות בבת אחת, כמעט ללא בעיה והנה בקושי רב עליתי קומה אחת


כמובן שאז הבנתי כי החשש הוא הרבה יותר מסביר שמשהו לא בסדר. נכנסתי ללחץ.



                                       *******************


המצב (אפשרות להימצאות נוזל בריאה) החדש הזה הכניס בי פחד גדול מאד שהנה לא נותר לי זמן רב לחיות ותוך מס' חודשים אחזיר את הציוד. המחשבות לא מרפות ממני, אני לא ישן, קשה לחשוב על משהו אחר. אני צריך למצוא ומהר את הפתרון !
אני מאוכזב מאד שכל כך מהר הסרטן הגיע לריאה שנותרה, אני קיוויתי והאמנתי כי יעברו מס' שנים עד שהסרטן יגיע לריאה הימנית.
אינני מאשים את עצמי בכך או את משהוא אחר. הפחד הוא לא בפני הכאבים שעתידים להגיע, לא בפני הטיפול הכימוטרפי.



הפחד הגדול שלי, שאני לא אשקע בדכאון ואפסיק להלחם במקום להמשיך ולהלחם במחלת הסרטן עוד יותר מאשר עד עכשיו.


מאיפה ניתן לקחת את הכח להמשיך ולהלחם כאשר אתה יודע כי המות שלך יכול להגיע בתוך מס' חודשים ספורים. מה עושים בשביל לצאת ממצב של דכאון המזרז את בוא הקץ.


אינני יודע !


אני מאמין כי אמצא את הדרך והכוחות לכך ובכך אאריך את חיי ואהיה עם נילי, הילדים, המשפחה הקרובה, חברים וידידים ואמצה כל רגע.


אני דואג מאד לנילי אשתי אהובתי היקרה אשר בגיל יחסית צעיר תשאר לבד. אני מצפה מהבנים ונשותיהם, קרובי המשפחה האחרים, החברים, שתמיד, אבל תמיד ידאגו לה ושהיא לא תשאר לבד לעולם.



                                    *************************
 20.1.05



אני אחרי הליכה של כ-20 דקות, השעה 07:00 בבוקר.


ההליכה היתה לא קלה ולא הלכתי הרבה ביחס להליכות מזמנים קודמים.


ההרגשה היא כי צריך להתחיל ולהיפרד, הזמן קצר !
אם אני אומר כי ההרגשה מחורבנת, אני אמעיט בהרגשתי, אך אינני יודע איך לבטא את הידיעה: "כי זה הוא זה, סיפור חיי הולך ומסתיים"


אני מאד מקווה כי לפחות אזכה להיות נוכח בחתונתם של איתי וקרן המקסימים. המצב הנפשי בשפל. אתמול אפילו לא היה לי סבלנות לסיים את יום העבודה. ניחומים לא יעזרו.



האמת שאני עדיין מנסה להיאחז בכל שביב של תקווה, אולי בכל זאת לא מדובר בהגעת המחלה לריאה. אני מנסה לקוות לטוב אבל זה קשה, קשה מאוד.



22.5.05

יום שני בבוקר, השעה 5:58  יהודה נשם את נשימתו האחרונה.
נשארנו מיותמים.

 
לקריאת דברים נוספים מפרי עטו לחץ כאן 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©