נילי אריאלי הדליק/ה נר לזכרו ב-03/01/2021: "אהוב שלי, הקמתי את האתר שנוכל לכתוב לך מידי פעם לצערי, האתר לא פעם קורס ואיני יכולה לכתוב. רק שתדע שאתה בליבי תמיד".
הנצחה - עשור לפטירתו של יהודה/ נילי
גם אחרי שנים יש את צורך ההנצחה. בעשור לפטירתך אספנו את כל בני המשפחה, החברים מהעבודה, החברים לאורך השנים, חיילים ומפקדים וקיימנו אירוע של כ - 140 איש במועדון החברים בנגבה. הרגשנו כאילו חגגנו לך את יום ההולדת. באת אלינו לכמה שעות ושוב נעלמת. במסגרת אותה אירוע ערכנו סרט לכבודתך, בו כל החברים מספרים על : יהודה, מי היה יהודה. האירוע היה מדהים, ההתרגשות הייתה גדולה שוב ושוב למדו האנשים שהכירו אותך מי היה יהודה אריאלי. היית ותישאר איתנו לנצח.
אזכרה ליהודה 4 שנים לפטירתו/ נילי אריאלי
לפני 4 שנים התהפכו חיי, איבדתי אותך אהובי וחברי לחיים וזכיתי בתואר הכואב והבלתי נתפס, אלמנה. נותרתי מיותמת. "היכן ישנם עןד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות", אין עוד אנשים כמוך, כמו האיש שלי. זה היה נכון לפני 4 שנים ונכון גם היום. במשך הזמן קיוויתי, חלמתי שהדלת תיפתח ודמותך תמלא את פתח עם החיוך המבויש קמעה ומאור הפנים האינסופי. אך למדתי שלא תמיד חלומות מתגשמים ונשארתי רק עם החלומות.
לפני כשנה הופעת בחלום כאשר אתה מרחף באויר, אני אתך מחזיקה אותך בחוזקה מפחדש ליפול, ביקשת שארפה שאשחרר, אמרת שעייפת מלשאת אותי. קמתי בבוקר מבועתת, ידי כאבו, אך זכרתי את בקשתך. זכרתי ולא יכולתי להיענות לה, בקשתך הייתה חזקה ממני.
עם השנים והחודשים שעוברים, אט אט מאחיזתי אני מרפה, משחררת אותך לדרכך, זה לא מפחית את עוצמת הגעגועים והכאב, תחושת הלבד מתעצמת הדברים לא נעשים קלים יותר. התהליך איטי וכואב. בכל אירוע משפחתי, בליווי גידול הנכדים, בכל מפגש חברתי, בכל טיול שאני לוקחת בו חלק, המחשבות עליך לא מרפות, אני רוצה שתדע שנכחותך קיימת, אתה איתי בכל החלטה שאני לוקחת על עצמי, אתה איתי בהתלבטויות, בשמחה ובעצב. אתה איתי ומלווה אותי לאורך כל הדרך. המשפחה ממשכיה את דרכך כפי שרצית, כפי שביקשת מאיתנו בשיחת הפרידה. הילדים שלך שכל כך דומים לך יחד עם בנות הזוג והנכדים שומרים על קשר, ארוחות משותפות, טיולים, חגים, ימי הולדת, הנכדים המתוקים שלנו שמתבגרים. לי השנה יחגוג את בר המצווה, ניתאי וזיו כבר קוראים וכותבים, רוני המקסימה בקרוב עולה לכיתה א, גל ושני החמודים, הנכדים שאותם לא זכית לראות גדלו והם כבר בני שלוש, הם יודעים שיש סבא יהודה, סבא שהוא רק בתמונה.
אתה שיצרת חבורה ניפלאה זו שבוודאי היית גאה בהם כל כך, נשארת ותישאר בליבנו תמיד. המורשת שהשארת לנו, טוב לבך, הצניעות, החוכמה והנתינה האין סופית מאירים לנו את הכיוון וסוללים את המשך הדרך. מפתיעה ומרגשת אותי כל פעם מחדש העובדה עד כמה הייתה משמעות לדרכך ולפעילותך במסגרת העבודה. גם היום אחרי 4 שנים אני פוגשת את חבריך לעבודה המספרים לי עד כמה אתה חסר להם. חסר עם מי להתייעץ, עם מי לשוחח, מי שייתן פתרון ישים לכל בעיה שמתעוררת, על מי להישען. אילו היית יודעת כמה רבות ההזדמנויות שבהם שמך עולה בשיחה, כמה אתה חסר לאלו לשעבדו איתך אהבו והעריכו את עשייתך. אין ספק, השארת חותם במקום עבודתך, הנחת את היסודות לשיטות, לנהלים ולדרכי העבודה שעד היום מיושמים ולאורם עובדים. והחיים ממשיכים, כל פעם אני תוהה מחדש איך יהיה הזכרון בהמשך הדרך, האם ייחלש או יגבר? אך עם השנים שעוברות התשובה מתבהרת לי, הזכרון רק הולך ומתחזק ואיתו הגעגועים, אתה חסר כל כך חסר לי ולכולנו. אני מרשה לעצמי לצטט את יחיאל מוהר זכרונו לברכה \,כל אדם נושא לילות ועוני, אבל עליו לזכור אור נגוהות, אז יבין אולי כמוני שאין יקר מאור הזכרונות, על כן אלך לאור הזכרונות".
אוהבת
שלוש שנים-הוקרא באזכרה/ נילי
שלוש שנים
שלוש שנים עברו מאז שעזבת אותנו, שלוש שנים של געגועים וכאב המסרב להתעמעם.
שלוששניםשאין בהן שמחה אמיתית, שלוש שנים של הסתגלות איטית לחיים לבד.
חיים בלי אם אהוב, חבר אמיתי, תומך ומחבק והחיים, החיים ממשיכים.
לעיתים אני נעצרת, עומדתתוהה ושואלת את עצמי
"היית או חלמתי חלום", קטעי משפטים שהיית נוהג לומר לי עדיין מרחפים מעלי,
תמונותיך מקיפות אותי בחדר השינה ומביטות בי,לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאכן היית שלי ורק שלי כמעט 40 שנה.
כאשר הייתי אתךלכל שאלה או בקשה -היה פתרון, תמיד יצירתי וחדש.
כאשר הייתי אתך לכל כאב היה מזור, הייתה הבנה, עידוד תמיכה וחיזוק.
כאשר הייתי אתך הבית של סבא וסבתא היה בית שלם ומלא חיים.
אתך ובמחיצתך החושך הפך לאור.
אתך ובמחיצתך יכולתי גם ליפול
אתך ובמחיצתך היה לי את כל הבטחון שבעולם.
היום לבד, - מתקשה למצוא את הדרך שתוביל אותי אל האור, -
מחפשת אותך, את השקט, התבונה, טוב ליבך, אותך !!!!
עד כמה אתה חסר לי גם אחרי שלוש שנים.
המשפחה שלנו גדלה, הנכדים התבגרו, חלקם מכירים את סבא יהודה רק מהתמונות.
אני יודעת עד כמה היית מיוסר מהעובדה שלא תזכרה לראותם בגדילתם,
אני יודעת עד כמה אהבת אותם ועד כמה מאושר היית להיות איתם,
אני רוצה שתדע שהם צומחים לתפארת, אתה בוודאי היית מאוד גאה בהם.
אני נשארתי איתם ללוות אותם בדרכם
משתדלת להיות בשבילם גם במקומך למרות שזה קשה.
יש הסבוריםכי הזמןמרפאאת הפצעים - אולם אין הדבר כך.
לפעמים יש תחושה שהכאב רק מתעצם.
כאשר מופיעים הרגעים הקשים, אני משתדלת לעטוף את עצמי באהבת המשפחה
החברים והידידים וכל אלו נותנים לי את הכוחות להמשיך.
אני רוצה שתדע שנכחותך קיימת והיא מלווה אותי לאורך כל הדרך.
אתה איתי בכל החלטה שאני לוקחת על עצמי.
אני רואה את חיוכך כאשר אני בטוב,וחשה את חיבוקך ברגעים קשים.
אני יודעתשרצית שיהיה לי טוב, אני משתדלת למצוא את טעם החיים מחדש.
הוקרא באזכרה - שנה שלישית/ הוקרא ע"י חברה
לקול דממה עזבת והלילה לא נגמר, את האור לקחת אך טוב לבך נשאר.
תמיד חינכת שאנחנו חלק משלם אך לא ידענו שהחלק החשוב יעלם
תמיד בליבנו שמך ומול עינינו דמותך ואם נצליח לקום וללכת נלך בדרכך.
עם הדממה נשארנו וכך עברו לילות אבל אתה מאיר מלמעלה ומסמן לנו לא לבכות
היושר והטוהר ישארו שם לצידך את ליבך נתת לנו ולא את נשמתך.
ולפעמים אנחנו נשברים וחודרים בנו געגועים אבל יודעים ששם למעלה אתה בין מלאכים
אתה בין מלאכים
נכתב ע"י מקסים אור
נכתב על ידי גיא לאזכרה של אביו - יהודה אריאלי במלאות שלוש שנים למותו./ גיא
18/05/2008
אני זוכר, אני זוכר – לא שוכח.
נפשי כמהה לאישיותך.
מה שהכרתי כמובן מאליו, היום הוא זיכרון יקר, זיכרון שיסתיים כאשר אני אמות.
ולכן אני מוותר על הזיכרון.
במקום זאת אני רוצה להיות, "פשוט להיות"
להיות ישר, הגון, טוב לב, פשוט, אוהב בני אדם, חכם, מסודר – להיות כמוך, להיות אתה
זיכרון, זה אני ואתה לחוּד, מוּפרדים, ניפרדים, רחוקים.
הזיכרון מכאיב לי.
"פשוט להיות ביחד" זה אנחנו היום כרגע.
"פשוט להיות ביחד", נעים לי, בונה אותי, מחזק אותי, מקרב אותי אליך, מאחד אותי איתך ובזה אני בוחר.
זיכרון מוביל אותי לניפרדוּת וריחוּק ממך
אך אני בוחר באחדוּת איתך לא בנפרדוּת ממך.
אני בוחר בך ביחד איתי – הופך לאחד. מחזק אותי מלווה אותי שומר עלי מכוון אותי, היום בכל רגע ורגע בכל מה שאני עושה, חושב, הווה.
אני שלם כשאני איתך, ישות אחת, שלא ניתן להפריד, איפה אני נגמר ואתה מתחיל?.
אני כול כך אוהב אותך שאני לא רוצה להיות רחוק ממך, מנותק ממך.
הזיכרון מנתק אותי ממך הופך אותך לגעגוע כואב.
אבל הרי אתה איתי כל הזמן, האישיות שלי נבנתה ומשתנית בכל רגע מהקשר איתך, גם פעם וגם כיום.
אתה מוביל אותי, מכוון אותי, נמצא איתי כל הזמן.
אני מרגיש את האהבה שלך עוטפת אותי מתי שאני רוצה בכך. כי אתה תמיד היית ותמיד תהיה בשבילי.
אבא,
במותך לימדת אותי שיעור מתקדם בחיים.
גרמת לי להבין שאם לא מחזיקים את הזיכרון בחוזקה ובמקום זה מתמקדים
בדרך החיים שלך, בתכונות של האישיות שלך בדרך ראייתך את הדברים.
מקבלים אותך/ ממך הרבה יותר. כי לא הזיכרון הוא העיקר אלא המסר שהעברת בדרך חייך.
הבנתי שאני מקיים אותך בהיותי! בקיומי!, בין שאני עסוק בזיכרון ובין שלא!.
אני, אנחנו הנמצאים כאן עכשיו ההוכחה הטובה ביותר שאתה קיים ותמיד תהיה בכל אחד מאיתנו.
בכל פעם שניבחר ביושר, הגינות, שלווה, סדר פנימי וחיצוני, נבחר בדרך שאתה הלכת, בדרך שאתה בחרת לחיות את חייך וכך נעמיק אותך עוד קצת בנשמתנו. בחירה באישיות המיוחדת שלך תגביר את טוּב שבנו, את האהבה בחיינו וכלפי זולתנו.
לא אמרת "הסתפקו בלזכור אותי, בתמונות שלי". אלא עשית דרך, יצרת שביל שאנחנו צריכים להרחיב באמצעות חיינו, שביל של דרך חיים: בצניעות, במתינות, בהגינות, בטוב לב, בהקשבה לזולת- כל יום כל היום.
אני וויתרתי על הצורך בגעגוע, אני חיי את חיי,
אבל עיניי דומעות מרוב אהבה אליך.
גיא אריאלי
אבא, אני אוהב אותך - שנתיים לפטירתו של יהודה (מטקס האזכרה)/ גיא אבא אני אוהב אותך אבא, אני אוהב אותך לא בגלל מי שהיית בשבילי, אלא בגלל מי שאתה בשבילי. אני אוהב אותך, לא בגלל החלל שהשארת, אלא בגלל החלל שלימדת אותי למלא. אני אוהב ומתגעגע לא למי שהיית, אלא למי שעלי להיות ולהמשיך את דרכך. אני אוהב אותך לא בגלל שהלכת מוקדם מדי אלא בגלל שהשארת מאחוריך דרך שהיא עוד לפני, והלוואי ואעמוד ברבע ממנה. אני אוהב אותך לא בגלל שאתה לא איתי, אלא בגלל שאתה איתי יותר מאי פעם בעבר, נספגת לנימי נשמתי ואתה מכוון אותי משם. אני אוהב אותך לא בגלל שאיני רואה ומרגיש את גופך, אלא בגלל שנשמתך התאחדה עם שלי. אני אוהב אותך לא בגלל שהזמן נעצר, אלא בגלל שהזמן קיבל משמעות חדשה. אני אוהב אותך לא בגלל שלא זכית לראות את גל ושני אלא בגלל שאתה נמצא איתם כל יום ושומר עליהם,משגיח עליהם, צוחק אליהם והם אליך. אני אוהב אותך לא בגלל שאני מנסה בכוח להחזיק את היותך אלא בגלל שהיותך ברור לי לחלוטין ולכן עלי להמשיך את חיי עד לפגישה הבאה ביננו. אני אוהב אותך לא בגלל שאבדתי בטחון, אלא בגלל שמצאתי בטחון שיהיה מי שילווה אותי שיומי יגיע. אני אוהב אותך לא בגלל שאינך, אלא בגלל שאתה קיים יותר מאי פעם. אני אוהב אותך לא בגלל שאתה אבי, אלא בגלל שאתה השראה להרבה אנשים. אני אוהב אותך לא בגלל שחייך נגמרו אלא בגלל שלימדת אותי שהחיים הם מתנה והם נגמרים בשלב כל שהוא. אני אוהב אותך בגלל שאמרת לי שהיית מסתדר מצויין בלי המחלה אבל אם היא נגזרה אז צריך לראות את הטוב ובאותה נשימה אמרת שמה שלמדת בשנתיים האלו שווה לארבעים שנה קודם.למדתי מזה שהייתי מסתדר מצויין אם לא היית הולך, אבל אם נגזר, עלי לראות את הטוב שבכך. ועוד דבר אחרון אני אוהב אותך כי לימדת אותי שהאהבה היא חוצה זמן מקום וקיום והיא מאחדת אותנו כולנו בכל מקום שנימצא בו, ללא קשר או תלות בגורמים חיצוניים. אין דבר היכול לאהבה והיא היחידה היכולה להוציא אותנו גם מהעמקים שבתהומות.
ועל כך תודתי.
ולך אמא אני אוהב אותך לא בגלל שאת האמא שלי, אלא בגלל שבחרת ללמד את דרך הפרידה שעברנו עם אבא לאנשים אחרים- להראות את האפשרות האחרת של פרידה נכונה יותר. אני אוהב אותך לא בגלל שבחייך עברת שלוש פרידות קשות, אלא בגלל שבחרת להפוך את הזכרון של אבא לדרך חיים עבורך. אני אוהב אותך לא בגלל שאת רוצה שאני אתקשר כל בוקר, אלא בגלל שאת מלמדת אותי להתמודד עם חוסר תשומת הלב שלי ליקרים לי מכל.
אני פשוט אוהב אתכם, פשוט אוהב אתכם.
שנתיים לפטירתו של יהודה-/ אורי ורחל שמש (חברים) יהודה יקירנו ! הזמן חולף כל כך מהר, עברו כבר שנתיים מיום שניפרדת מאיתנו ואתה לא מש מזכרוננו בכלל. בכל מפגש של חברים אתה חסר לנו, בכל טיול עם חברים אתה חסר לנו. כמעט בכל התלבטות שלנו, בארון, בבניה, בתכנון של דברים - אתה חסר לנו. כשאנחנו מדברים עליך עם נילי, ההרגשה היא שאתה איתנו, עם המבט המבין, האוהד והחם והחיך המקסים שלך. אומרים שהזמן הוא מרפא כלשהו לאובדן ולגעגועים, אך בכל הנוגע אליך יהודה, הזמן לא מיטיב עמנו וחסרונך נותר בנו לא ברור וכואב. והאמת, אנחנו גם לא רוצים לעזור לזמן לטשטש כהוא-זה את מחשבותינו ואהבתנו אליך ואני יודע שכך יהיה תמיד. יהי זכרונך ברוך.
אוהבים אותך
שנתיים של געגוע וכאב/ נילי
יהודה
אני ניצבת כאן מול האבן הדוממת בה חקוק שמך, כבר שנתיים שאתה לא איתנו, אך עדיין קשה לי להשלים שאתה איננו. הגעגועים חזקים והרצון העז שאולי אולי עוד תגיע לביקור קצרצר, לא מרפה.
כבר שנתיים ואני עדיין מסרבת להיפרד מתיק העבודה שלך, מהמשקפיים, מהניירת ומהבגדים שבארון, אני יודעת שיגיע היום בו אפרד מהכל, ההכרה באובדן שהוא סופי מחלחלת לאט לאט.
אני כל כך מתגעגעת אליך, לאהבה הגדולה שהרעפת עלי, לחיבוק, לשקט, לחיוך, לתמיכה. אני מבכה על השנים הנפלאות והמאושרות שיכולנו לחוות ושלא יהיו עוד, על החלומות שנגוזו ועל האהבה שנגדעה באיבה.
עבורי היית הכל, ולכן הפרידה כל כך קשה ואכזרית, אולם אני יודעת שאתה חסר גם לאחרים.אתה חסר למשפחה, אתה חסר לחברים ואתה חסר גם בעבודה.
לפני שבוע ביקרתי בפינת ההנצחה שלך בתנובה במרלוג, אחד העובדים ספר לי שהוא חלם עליך באחד הלילות, הוא ראה אותך במעלית במרלוג, וכששאל אותך: יהודה מה אתה עושה פה? ענית לו: הרי בונים עכשיו בסנוקרסט, יש עבודה... קבלן אחר ספר לי שהחזיק בידיו ניירות עבודה שאתה כתבת ודמעות עלו בעיניו. ואחד המנהלים אמר, אומנם יהודה איננו, אולם לפחות השאיר לנו נוהלי עבודה אותם אנו מיישמים. הסיפורים האלו כל כך מרגשים וכל כך מחממים את הלב. אין ספק, אתה השארת את חותמך על כל כך הרבה אנשים.
ובמשפחה, חסרונך מורגש בכל מפגש משפחתי, אך הקשה ביותר עבורי הוא, עת באים הנכדים לבית שלנו, בית של סבתא בלי סבא.
יש לנו ששה נכדים מקסימים, אני מרבה לדבר איתם עליך, לי מתגעגע לדייסת הקוואקר שהיית מכין לו בביקוריו אצלנו, ניתאי מפליג בטיסות השמימה לפגוש אותך,זיו בזכותך יודע להפעיל את המערכת, זוכר את הרכבת הפאזלים מביצת הקינדר,ורוני, רוני אומרת: סבתא, אני לא זוכרת את סבא.היא הרי הייתה רק בת שנתיים. יחד עם זאת כאשר באחת הפעמים הגעתי לגן לקחת אותה היא נתנה לי ציור שבו ציירה את סבא יהודה ואבא אורי בוכה.
ושני הנכדים שלא זכית להכיר, גל ושני, הם יכירו אותך רק דרך הסיפורים והתמונות.
כהעמוק העצב והכאב כאשר אני חושבת איזה סבא נפלא הנכדים שלנו הפסידו. כמה יכולת להעשיר אותם בדמותך, בערכיך ובעולמך.
אלפי מלים לא ייטיבו לתאר את מי שהיית בשבילי ובשביל המשפחה, את אהבת האמת שלך לכולנו, את המשענת היציבה שנסמכנו עליה, את מסירותך, יושרך, צניעותך,את נועם הליכותיך, את רגישותך לכל הסובבים אותך ואת העוצמה שבשקט שלך.
אך החיים חזקים מכל והם ממשיכים הלאה בלעדיך, אט אט אני לומדת לחיות עם הגעגוע והכאב שנראה כי יהיו מנת חלקי לאורך כל הדרך. אתה היית סמל בדרך בה בחרת להיפרד מהחיים ואנו זכינו במתנה נפלאה. אני מבינה זאת יותר ויותר עת אני נפגשת עם אנשים שחוו אובדן כמוני. מותך לא יהיה לשוא, אתה בדרכך המיוחדת נתת לי את הכוחות וגרמת לי לרצות לקחת על עצמי שליחות להאיר את הדרך לאותם אלו הנמצאים בחשכה, לאפשר אולי גם להם לזכות באותה מתנה נפלאה לה אנו זכינו, מתנת הפרידה.
אתה איננו, אך אתה בליבי, וכל מה שנתת לי בארבעים שנה של יחד מלווים אותי בדרכי.
שלום לך אהובי, תנוח על משכבך בשלום.
לזכרו של יהודה- שנתיים לפטירתו/ טובה ויגאל ברנדס (חברים)
עוד שנה חלפה ואנו, משפחה, חברים, ידידים שוב מתכנסים
ועומדים פה לידך.
יום רודף יום, שבוע חולף ואחר בא אחריו,
מעבירים דף ועוד דף בלוח השנה
מפעם לפעם מציינים עליו תאריך לטיול של גאריטורס
טיול גיפיםאו בראנ'צ של היוונים,
ולכאורה הכל ממשיך כרגיל, אבל,
אבל מספר המשתתפים נשאר מספר פרט ואף פעם לא
מספר זוגי כפי שהיינו מאוד רוצים.
אך אין להתכחש אתה פה למרות שלא איתנו,
זה לא נקלט, זה לא נתפס,
עומדים ותוהים, האם זוהאמת? אך האבן המונחת פה
למרגלותינו תאשר, אכן כן !!!!!
ביומך האחרון הבטחנו לך שנשמור על נילי
שנמשיך לטייל על פי צוואתך ונילי תהיה איתנו גם בלעדייך
אם כי עמנו נותרת ברוחק
ולא רק, אלא גם בנועם הליכותיך, בשקט ובשלווה שהיו
מאפייניך.
נכון אם אין פותחן שלפתע נעלם יגיע ממך בזמן,
נכון כשחסר סוכרזית תמיד יימצא אצלך בתיק,
נכון כשצריך לזוז בשעה הנקובה אתה כבר מוכן עם מזוודה
ארוזה וממתין לאות התזוזה.
עוד רבים הזכרונות הנפלאים אשר בלי סוף עולים וצפים
ולבטח לא יישכחו ימים רבים.
איך אפשר להיפרד מדמות כמותך
איך אפשר להשלים עם לכתך בטרם עת
איך אפשר לקלוט שאין זה חלום רע, אלא מציאות מרה.
היית ותהיה איתנו לתמיד
אתך תמיד !!!
טובה ויגאל.
אבא/ גיא
מעל ענני הזמן אני שוקט בך, צעיפי השכחה יורדים עם ערפילי הבוקר.
בתוך עגלי הטל מונחת אהבתך אלי, מידי בוקר עד עלות החמה, יוצא אני לפגשך בשדה, אייך?
מבטי מחפש אותך משתוקק לקיומך, כאבי מושלך החוצה ואתה צובע נשמתי בצבעי הקשת, שירת הרוח המלטפת אומרת אהבה.
צורתי השתנתה אך לא אהבתי ,
נוגע בי ברוך עוטף את נשמתי ומנחמני. צורות של נחמה זורמות בשקט הלוך ושוב, פעמים נראות פעמים לא.
מעולם לא ניסית, אלא להראות לי בשקט את הכיוון הנכון. זהב השמים בורא עולם.
הוד השרון 24.5.05 - היום שאחרי/ נאווה וגדי פולק
לנילי ולכל משפחת אריאלי לאורי ונגה יותר מכל המם אותנו השקט בבית הקברות הציורי של נגבה, שמעו את כל הרחשים מסביב, רחשי החיים הנמשכים, אך כולנו ניצבנו כאיש אחד להיפרד מיהודה, גאים להיות חלק מכם. כל ההתנהלות שלכם בשנתיים האחרונות, אך בעיקר בחודשיים האחרונים ואולי יותר בשבוע האחרון - עוררה בנו התפעמות והערצה. קשה להגיד את הדברים אך דווקא ברגעים אלה למדנו להכיר את יהודה לעומק לא אדישי - (כפי שכונה בטעות על ידי חבריו) אלא איש מבין, מוכשר וחכם, חם בעל מאור פנים. יהודה השקט והמופנם היפה חיצונית ופנימית, שמראהו לא נפגם גם בשעותיו הקשות ביותר - משמש לכולנו, ובעיקר לידיריו הקרובים, לכם, מקור עידוד ותמיכה. החלטתו להיפרד לא מנעה ממנו איכות חיים מדהימה עד הסוף, מתקשר, מדבר, כותב, קורא אימלים, קורא מסמכים ועסוק בהם - זה מה שמחזיק אותי, אמר לנו בפגישתנו האחרונה, אין לי מספיק אויר אבל באופן יחסי יש לי יום טוב, תמיד היו לו ימים ורגעים טובים. החיוניות שלו הקשתה עלינו להבין שהגיעה העת. כולכם יקרים ללבנו, שמחנו להכיר את אחיו של יהודה ובני זוגם המקסימים - היה משהו בעבר המשותף, בילדות ובנערות שלכם, שאפשר לכם לתמוך אחד בשני. לנילי - את משלנו ולעולם לא נעזוב אותך. לילדים שלנו נוגה ואיר, מקווים שאבא יהיה הדמות שלאורה תלכו.
אבלים אתכם ואוהבים מאוד נאוה וגדי פולק.
שנה לפטירתו של יהודה-בעקבות האזכרה/ שושה/חברת ילדות
חזרתי מהאזכרה ליהודה, ומאז מספר ימים שאני מוצאת עצמי שבה ומשחזרת את החוויה העמוקה שעברה עלי. אנשים העלו סיפורים פשוטים, כמעט יומיומיים שהיה בהם משהו כמו מובן מאליו - העשייה עצמה, התשתית במהותה. בכך עוצמתם.
שאלתי מדוע מצאו לנכון לשוב ולספר חוויות מעשייה בעבודה, או חוויות מלפני 30 שנה עת פיקד על פלוגת מפקדה במילואים בחיל השיריון? בעודי מנסה לברר זאת, ניצבת דמותו המחייכת כמו אומר:"עזבי, אל תעשי מזה עניין".
יהודה הצליח ליצור חוויה איכותית של שירות בפלוגת מפקדה, מול חלופה רעה של מאבקי כוח, הצליח לגבש סביבו צוות נאמן בחברת "תנובה". הצוות האמין ואהב אותו. איתם הגשים תכניות עבודה מורכבות וסבוכות לשביעות רצון הממונים ופעלו נישא בפי כל כמודל.
בימיו האחרונים, בבית החולים כשנאבק על נשימה ועוד נשימה, מצא כוחות לברך את עובדיו לכבוד חג הפסח על ההצלחות, והיתווה דרך עבודה שעליהם ללכת בה כדי לשמר את ההישגים.
כשהיה בנגבה, לא עמדתי על כישוריו יוצאי הדופן, וצר לי על כך. הייתי רוצה ללחוץ את ידיו להביט בעיניו ולומר לו תודה והערכה על שכך היה... מי יתן ודמותו ואופן פועלו ישמשו רבים בקרבנו במערכות החיים והעשייה.
שנה חלפה, שנה של עצב וגעגועים. כבר שנה שאתה לא איתנו ואני עדיין לא מסוגלת לקלוט. למרות שהשכל הישר מבין ויודע, הלב, הלב מסרב להאמין ולהשלים.
החיים בלעדיך, הם חיים אחרים. הם חיים עצובים, חיים עם כאב, אין שמחה, אין התרגשות, יש הרבה ריקנות וים של דמעות. כל יום שעובר החלל שנוצר עם לכתך רק הולך וגדל. עוצמת הגעגועים והכאב רק מתעצמים. אתה כל כך כל כך חסר לי. ביקשתי שתחזור אלי לפחות בחלומות, אבל כשזה מגיע זה כל כך מעט, וכל כךקצר.
בבית הדברים ששייכיםלך עדיין נמצאים במקומם, אין בי הכוחות להיפרד מהם. אני עדיין מחכה לטלפון שלךשיעיר אותי בבוקר, לא פעם אני נכנסת הביתה ומדמיינת שאולי אתה בבית מחכה לי. אולי בכל זאת חזרת.לא, זה לא יקרה, אני הרי יודעת שאתה לעולם לא תחזור ושהפרידה היא לנצח. אתה במקום אחר, מקום ממנו אין חזרה.
היית בעלטוב, עדין, מתחשב, מפרגן ובעיקר אוהב, אי אפשר היה לבקש יותר. דווקא בתקופה שבה יכולנו להינות מפרי העמל של חיינו, חלית ונעלמת לנו.אני מתגעגעת אליך, לחיוך, לעידוד, לחיבוק לתמיכה וליחד. לארוחות הבוקר בשבת, לשיחות הנפש, לטיולים בטבע, לבילוי המשותף עם הנכדים, ואפילו לויכוחים. עם לכתך, עולמי חשך עלי, היציבות בחיי התערערה, אחרי 40 שנה של יחד הפרידה היא אכזרית.
רצית שאמשיך הלאה, הרי אמרת לי זאת במפורש, אבל לא יכולת לשער עד כמה זה קשה. קשה להמשיך לבד,עצוב ומאוד כואב. אני לא אותה נילי שהכרת, כל בוקר אני צריכה לאסוף כוחותליום החדש, אני משתדלת להמשיך בפעילות ולעשות הכל על מנת לא לשקוע. המשימה קשה מאוד, אלמלא המשפחה שלנו הבנים, הכלות הנכדים, איתן אילנה וחברים טובים שמלווים אותי,אלמלא הם משימת ההישרדות היא כמעט בלתי אפשרית.
לכאורה החיים ממשיכים כרגיל, אבל אתה כל כך חסר, חסר לי, לילדים ולנכדים. בסופי שבוע ובחגים המשפחה נפגשת כפי שנהגנו להיפגש בעבר, דמותך מרחפת מעלינו בכל מפגש, אנו מזכירים אותך ומדברים עליך, אתה נמצא איתנו בכל מקום. בראש השנה קיבלת שנה טובה מזיו שאמר לי: סבתא הבאתי לך ולסבא יהודה שנה טובה אפילו שהוא איננו לי. ופעם כשהתקשיתי בהפעלת הדי וי די,הוא הציע , שאתקשר למקום שאתה נמצא בו, שאבקש שיקראו סבא יהודה סבא יהודה, וכשתבוא לטלפון תוכל להסביר לנו איך להפעיל את הדי.וי.די. אתהדיסק של קרנבל החיות שנהגתם לשמוע ביחד, הוא ממשיך לשמוע כל פעם כשהוא בא לביקור, אתה לימדת אותו להפעיל את המערכת והוא עושה זאת לבד.וניתאי הקטן לא פעם מספר שהוא חולם עליך, הוא יודע שאתה תחזור, הוא מספר שראה אותך, אתה היית בפיג'מה של בית החולים ואתה הבטחת לו שתחזור.
הרבה דברים קרו מאז שעזבת אותנו, גם במדינה וגם במשפחתנו הקטנה. לפני חמישה ימים נולד לנו נכד, בן בכור לקרן ולאיתי, אותו נכד שאתה כל כך קיווית שתזכה לראות. בקרוב יגיע נכד נוסף. הנכדים האלו לא יזכו להכיר אותך, הם לא יידעו מה הם מפסידים, אנו נדאג שהם יכירו אותך דרך הסיפורים, התמונות ודרך הסרטים .
אהוב שלי, כשנפרדת מאיתנו אמרת לנו שאתה גאה במשפחה שגידלת, אתה לא מתאר לעצמך עד כמה צדקת. השארת משפחה לתפארת, מלוכדת, הילדים נהדרים, גם להם קשה, אך הם איתי ולצידי בהתמודדות מול האובדן, ואנו ביחד מנסים לחזק אחד את השני.הלכת טרם זמנך, אולם השארת אחריך מורשת שאנו משתדלים ליישמה, הקשר החם במשפחה, היושר והענווה, הסבלנות והסובלנות ואהבת האדם באשר הוא אדם.
כשהיית חולה , היה לי חשוב לחזק אותך במאבקך, בסיום קלטת הברכות שערכנו לך ליום הולדת 60, קלטת שלא הסכמת שאף אחד יראה, רק שנינו ביחד, שאלת אותי אם עליך מדברים, לא האמנת שזו התייחסות האנשים כלפיך.
כשהגיע עת הפרידה, ידעתי שאתה הולך לדרכך כאשר אתה מוקף באהבה, ידעתי ששמעת הכל בעודך בחיים. אולם, אפילו אני, שליוויתי אותך, שהייתי איתך,לא תארתי לעצמי עד להיכן הגיעו גלי האהבה. במהלך השנה שוחחתי עם אנשים שעבדו איתך, עם חיילים ששרתו אתך, עם קבלנים ויועצים, אין אדם שעבר לידך ולא השארת בו את חותמך. כולם מבכים את אובדנך,היית אדם כל כך מיוחד, מלח הארץ.
יותר ויותר אני לומדת עד כמה דרך הפרידה בהבחרת שמורה ליחידי סגולה, ממש ליחידי סגולה. איזה עוצמות נפש היו לך. אני רוצה שתדע שהפרידה שלנו הייתה מתנה יקרה שהענקת לי לפני שעזבת אותי, זו מתנה שמעטים זוכים לה.אני בטוחה שרק בזכות השלמות שבפרידה שאנחנו חווינו, אני מוצאת את הכוחות לעזור למשפחות שנמצאות היום בנתיב היסורים.
אתה איננו,אך השקט שלך, החיוך שלך , הבטחון והאהבהשהענקת לי - כל אלו מלווים אותיבדרכי.
אם יש משהו שיכול לנחם אותי במקצת באובדן הענק זו העובדה שהייתה לי הזכות לחיות לצידך 40 שנה.
שלום לך אהובי,
אתה בליבי ותמיד תשאר
שברירי זכרונות מהילדות/ קבוצת אורן (בחינוך הקיבוצי) מירה:יהודה זכור לי מהילדות ועד יומו האחרון זה טוב ליבו. תמיד התחשבות ודאגה לזולת ללא חשבון אישי. אני זוכרת את השקט הפנימי שלו, את העוצמה הפנימית. דווקא השקט בלי רוח וצלצולים. באצילותו הפנימית הוא שדר לי המון בטחון.
יוסי: אני כילד חוץ עובר ימי התאקלמות קשים. יהודה השקט כמעט לא מורגש, לא מתייחס אלי עד אותו יום בו נכונה לי הפתעה. היה יום קשה, אחד הילדים "ירד" עלי, היייתי במצב רוח רע. יהודה הופיע והפתיע אותי כשאמר: "יוסי, אל תקח ללב, אם יש לך בעיה תבוא אלי". הבגרות שלו, הרגישות שלו הפתיעו אותי. דווקא הוא השתקן מצא את הרגע הנכון ואת המילים הנכונות ובא לעודד אותי. אותו אירוע מלווה אותי עד היום.
ענת:יהודה זכור לי כנער יפה תואר, צנוע, ספורטאי מעולה באתלטיקה, שחקן כדור-עף בנבחרת. במסגרת זו יוצא לחול, דבר שבאותם ימים היה מאוד לא שגרתי. יהודה שותף לצוות מופלא צוות עובדי הדיר, לא כל אחד הצליח להשתייך לאותה חבורה מופלאה, יהודה זכה.
מאיר: אני נער בן 11 מגיע מעליית הנוער. בקבוצה 2 זוגות אופניים, (אחד מהם של יהודה) אני שהגעתי מ"הגלות" מעולם לא ראיתי דבר כזה, כשהחברה דהרו על האופניים בתורנות, אני עמדתי מבוייש בצד. בסיום, כשצריך היה להחזיר את האופניים יהודה לקח את שלו ואני התנדבתי להחזיר את הזוג השני. בדרך כששנינו לבד, יהודה עצר והציע ללמד אותי לרכב על האופניים, ואכן זה היה נסיוני הראשון והכל בזכותו של יהודה ששם לב שיש מישהו שצריך עזרה. הסיפור הזה חקוק בזכרוני עד היום.
לאבא - יהי זכרך ברוך/ גיא
בטלית תכלת השמיים ממעל החמניות הרכינו ראש בשדות ורוח הקדים איננה מוצאת מנוחה.
איש גדול הלך לעולמו והאדמה נכנעת לפילוח המחרשה בשדה.
רוח מגע עורו של התינוק מתחת לידי וליבי נקרע מגעגוע.
יהי זכרך טבוע בחושי והלם פי בזקיפות קומתך.
דברים מתוך האזכרה לשנה/ אלי הראל לפני שנה ליוותה אותך שיירת מלאכי עליון למנוחת עולמים. נראה שרק עתה כולנו הגענו לשלב התמודדות וההשלמה בשלבי עיבוד האבל. בעיני הרמב"ם החכמה נדרשת למי שנושא משרה רמה. לצידה הציב את הענווה והפך בכך את שתי התכונות הללו לצמד בלתי נפרד. אתה יהודה, ניחנת בשתי תכונות אלו: החכמה והענווה ויותר מכל ניחנת ברוח ובגדלות נפש השמורים ליחידי סגולה. בחרתי לשתף אותך בדברי בעיקר בשני דברים, האחד נוגע לשעות שבהם הכנת את עצמך לקראת הפרידה והמפגש עם בורא עולם, והשני שייך לימים שהם כבר בלעדייך. בחרתי לשתף אותך בתחושותי עת קראת לנו להיפרד ממך בשעותיך האחרונות. זכורני מסדרון ארוך מלא באוהביך שכולם כאחד הגיע להספיק ולהיפרד ולרוות עוד מעט מאישיותך. משנכנסנו לחדרך, רעייתי ואני, קיבלת אותנו ישוב על הכורסא, סובל, אך מסווה זאת בחיוך מפויס. הקלת עלינו את המעמד והפכת לגיבור על כורחך. שוחחת והקשבת ובעיקר הרעפת מחמאות, חן, אהבה וחום. אנו, עמדנו במעמד זה מלאי התפעלות, ממאנים להאמין ולעכל את שאר הרוח וגדלות הרוח. רק תגיד מאין אותן תעצומות נפש שהיו לך ברגעים אלו? איך יכול בן אנוש להתעלות כך ולהגיע ולהביא לחוויה שיש בה מן התחושה של נגיעה בעולמות עליונים? אולי זוהי היכולת שלך לראות מעבר לסדק הצר של צרותיך ומכאוביך. שמשת כשחקן המופיע בסיום על הבמה בהצגה האחרונה עוד טרם יורד המסך. ואנו חייכנו והשתתפנו אתך בהצגה. והלב בכה למרות שהעין לא דמעה וזאת מן הסיבות המובנות. אך משיצאנו מחדרך צעדינו היו מדודים וכושלים, ליבותנו היו דואבים, כואבים ובוכים, מעצם העובדה שידענו עמוק בפנים שזוהי הפעם האחרונה בה זכינו לראות אותך ואכן כך היה.. היום במעמד זה רציתי להוסיף ולומר שאם לא הספקנו לומר לך עד כמה אהבנו, הערצנו, הערכנו אותך, הרי שבהזדמנות זו אני חוזר ואומר מילים אלו ביתר שאת. ומכאן בחרתי להמשיך ולעדכן אותך שלפני שנה ]יללת שכל עובדיך יזכו ליחס הראוי ואף הבעת משאלת לב זו בפני הממונים. והנה היום אני שמח לספר לך שכולנו כאחד עובדיך הנאמנים, ממשיכים את מורשתך בחברה, את המורשת אליה חינכת - הצניעות, המצויינות והרעות. וכעת משיבשו עיננו מדמעות תפילתנו לקב"ה כהמשכו של השיר שאת הגדם יתן בעיתו ובאביב יפזר לנו פרחים, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
היום מעל במה זו אני מאחל לבני ביתך, ליקירך חיים טובים, בריאות, קולות שמחה וצהלת תינוקות. לסיום בחרתי להקדיש לך את מילות שירו של הידוה עמיחי: "ובאביב הזה מי יקום ויאמר לאדם כי מעפר אתה ואל האדם תשוב" וזאת תקוותי.
